בחיים לא הייתי כל כך לבד.
אין לי פרנסה.
לא מסוגלת להזיז את עצמי.
מחשבות קשות בבוקר בצהריים בערב.
רק בוכה וכואבת.
חיה לבד עם אלוהים.
שיחות שלמות.
מתה לאהבה מכל סוג.
למגע למשהו שיגיע לחיי שידע להגיד שהכל בסדר.
מרגישה שניסיתי כבר הכל.
וכלום מרגיע אותי.
ורואה טוב טוב את כל מה שיש ומודה על זה.
אבל הלבד כואב.
וגם שמתקרבים אליי אני לבד.
וכל מה שאני רוצה זה לבכות לבד.
ונותר לי רק גוף.
והנשמה זועקת לשמיים
כי כבר אין לי כוח
לא רוצה מחלה לא צריכה.
לא רוצה מלחמה.
לא צריכה להבין שיעורים
את הדיעבד
לא רוצה פרסום ותהילה
לעזור לאחרים להרגיש טוב שישכחו כמה רע.
אין לי טעם לכלום
לא טעים.
אין לי דופק להניע
אין לי דלק או חלקי חילוף
רוצה רק את הילדים שלי
וגם הם לא כאן איתי יותר
רק הדמעות נאמנות
רק הלב שלא מרגיש טוב
לא תמיד קיבלתי את הטוב
עשיתי שהרע יראה ורוד
רק הדמעות נאמנות
הנשמה התעייפה
לא בא לי להתחיל מהתחלה
להיות מוקפת אהבה
ואז תלך כמו אחרי מסיבה
שהכל יהיה שמח ואז דומם.
מעדיפה דממה
לחזור הביתה שלא הכרתי
מבזבזת זמן כאן
כמו בתחנה שהאוטובוס לא מגיע ומפחיד
יש לי יום הולדת
פעם אהבתי לחגוג עם כולם
היום אני רק חרדה מה יהיה שכולם לא יהיו.
שוב אהיה לבד במיטה בוכה
ובבוקר לא יהיה למי להגיד בוקר טוב ולא יהיה עם מי לדבר או לשתות קפה
פשוט לא יהיה
הים רק מחכה והדמעות נאמנות
מרגישה שאני מפריעה לכולם עם הכאב שלי
שזה מגיעה לי
שהשגתי אותו כי חשבתי שלא טוב לי
שהכאבתי ואז עכשיו אני כואבת
עייפה מלנסות
עייפה מאוד.
מתלבטת אם לשלוח לך
בושה גדולה מציפה אותי
מה יש לה זאת
יש לה הכל מה עוד היא רוצה
רוצה מנוחה נשיקות בלי סוף
להפסיק להתעלל בעצמי עם השקט הזה שנהיה עם הלבד.
כולם רוצים שקט.
רעש זה כל מה שיש לי.
וגם שיש שקט הוא הורג אותי מבפנים.
שיוציא אותי מרשימת החברים
רק אל תכתבו מילות עידוד.